אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה.
שוכבת על הגב. פקחתי את עיני. עמית החזיר את האצבע שלו אל שפתיו, רומז לי לא
להוציא עוד שום מלה, וישב לידי ברגליים משוכלות, במין ישיבה מזרחית, נינוח, מחויך.
הוא הורה לי להישכב אחורה. כמו משום מקום הופיעה שם כרית, מתחת לראשי. התפרקדתי
שם, על הגב, והוא העביר את כף ידו על שתי עיני ועצם אותן. אחר כך הניח אצבע אחת על
הכוס שלי, מבחוץ, והתחיל להניע אותה בעדינות על הדגדגן מבעד לתחתוני הרשת.
התרוממתי. לא רציתי. אבל הוא הדף אותי אחורה בתנועה עדינה, לא אלימה, אבל תקיפה.
הבנתי. הוא לא יישאר חייב. הוא לא ייתן לי את הסיפוק הזה, להיות בעלת חוב. והייתי
עייפה מאוד. הייתי מותשת. עייפות מוזרה, עייפות של אלף שנים, השתלטה עלי. והנחתי
לו לעשות את זה, לעסות לי את הדגדגן לאט, בתנועה מיומנת, בלחץ עדין, בתנועה
סיבובית רכה, עד שגמרתי, בעינייים עצומות, על הרצפה .
הוא לא
קם והלך. הוא לא התרומם ויצא מהבית בשתיקה. הוא לא השאיר אותי שם, כפי שהייתי
מצפה, במחווה סופית של סקס אילם וחייתי ומהמם חושים א-לה "הטנגו באחרון
בפריז", סקס שלא צריך לחנוק במלבושי תרבות ומלים והומור וחוכמה וסייגים
הבנויים מכל מה שאינו עור לוהב ועצבים דלוקים. לא. הוא לא עשה את הצפוי כל כך. גם
אני לא. ישנו באותו לילה יחד, במיטה אחת. ישנו יחד כל הלילה. נוגעים זה בזה רק שלא
בכוונה, כף רגל בכף רגל. כתף בבטן, בלי להזדיין כמו שמזדיינים בהתחלה, פעם ועוד
פעם ועוד פעם עד כלות כל הכוחות, רק תלתל שמדגדג באקראי, יד שנשמטת מתוך שינה על
חזה, קולות נשימה שמתייצבים והולכים ומובילים לאטם לשינה עמוקה, עד שהבוקר בא.