כמה זמן
אני כבר עומדת ככה, מול הדלת הזאת, המצופה קטיפה אדומה?
אני מתעוררת
פתאום, מתנערת מהקיפאון שאחז בי. הידיים שלי מונחות על כפות המנעול ומשהו בתוכי
חורץ לשון, צוחק בלגלוג ובהתרסה לעבר מי שמתגלית בתוכי פתאום: את?
הרי אני עומדת ככה כבר כמה דקות. לא בפנים ולא
בחוץ. הידיים על כפות המנעול. אני חייבת להודות בזה או לפחות לבדוק: האומנם יכול
להיות שאני, שתמיד החשבתי את עצמי למלכת קרח, אשה עשויה ללא חת, הנכונה לכל
הרפתקה, והתנסות היא סם החיים שלה, יכול להיות שהפעם אני מפחדת? ואולי מפחדת היא לא המלה הנכונה. מה שמצפה לי
מאחורי הדלת, אולי הוא לא חדש לי. כבר ראיתי דבר או שניים בחיים. אבל הפעם, זה לא
אותו דבר. יכול להיות שמה שמונח כאן על הכף הוא יותר מעוד התנסות פרועה. כלומר,
יכול להיות שזה סוף של משהו, או התחלה. באמת שאני לא יודעת. הפעם אני לא יודעת.
דלת קטיפה אדומה מעוטרת כפתורי יהלום, שממוסמרים
לתוכה בתבנית מעוינים שקועים: אלוהים, איזה טעם רע. אבל קיטשית ככל שתהיה - קלישאה
של מרתף עינוגים צרפתי או של מאורת אופיום סינית – הדלת הזאת בכל זאת עושה את שלה:
מזמינה ומרתיעה, מלטפת ומבשרת רע. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בפתח מאורת הארנב.
להיכנס או לא, להמשיך קדימה או לחזור לאחור. אני לכודה בין שני עולמות, אני מרגישה
אבודה .
המשך יבוא....