לקריאת ה-
טיזרים הקודמים
טיזר 4 -
לא הסתפקתי במקלחת, כמובן. מילאתי לי את האמבטיה,
הקצפתי את המים החמים עד רותחים, השקעתי את עצמי בתוכה בעיניים עצומות. היום הזה
היה ארוך ומוזר. כל התמונות שגדשו אותו חלפו שוב לנגד עיני. בבוקר עוד הייתי
בנתב"ג, על קולות הכריזה ואזהרות הביטחון שלו, והאורות המטורפים של הדיוטי
פרי הגדול בעולם, ועכשיו אני כאן, בעיירת נידחת עם מעגן אחד שקט וכיכר אחת קטנה
וסיסי אחד אילם. ובאמצע - עמית בבגדי עבודה, מנהל מבצע שאתמול עוד לא היה לי מושג
על קיומו.
וביחד, עמית ואני, גם אנחנו אילמים למחצה עד כה, שומרים על זכות השתיקה,
יותר מהכל.
כאילו קרא את מחשבותי, עמית נכנס לחדר והתיישב על
שפת האמבטיה. הקצף כיסה אותי. הוא טבל את אצבעו המורה במים ועורר בהם גלים קטנים,
כאילו כדי להצליל את המים, אבל חדל. אחר כך נשען בגבו אל הקיר והרים רגל אחת על
דופן האמבט וחיבק את ברכו ושאל, "אכפת לך שאני אשב כאן קצת". הינהנתי
בראשי ושבתי ועצמתי את עיני. "אני עייף מוות", שמעתי אותו. פקחתי אותן.
הושטתי אליו יד רטובה. הוא התכופף ונשק לכף היד בגינון סלוני צרפתי. "וגם
רעב", אמר כמתנער ממשהו.
"תן לי חמש דקות".
"לא. תני לי את. חכי פה".
הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבד, עורי כבר אדמומי
מהחום. "הנקבוביות מתרחבות ומסלקות את כל החלקיקים המזוהמים המצטברים בהן
במשך היום. השרירים נמתחים, הגוף רפה. דמייני את עצמך בסאונה מצעירה וחושנית, כאן,
עשרים דקות מתל אביב, בספא 'פינלנד בשרון'. הלוואי שהחום היה מנקה לי את המוח מכל
הזיהום שהצטבר בו במשך השנים. להרחיב את הנקבוביות ולתת לכל השטויות האלה להיפלט
החוצה, זה מה שצריך.
אבל כן, היא מרעננת, אמבטיית הקצף הלוהטת. זה
לפחות נכון. וגם מתישה. "עוד קצת, והייתי נרדמת וטובעת במים", אמרתי
לעמית, שחזר והציץ בי מתנגבת מחוץ לאמבטיה, והסב מיד את מבטו ממני, באקט של נימוס
או טאקט, ויצא שוב מהחדר. "עשר דקות", הוא אמר הפעם, ואני חשבתי שטוב
שאנחנו עוד בשלב הזה, שלעירום יש בו עוד איזו משמעות.