הצצה לספר צוף - רומן ישראלי שעתיד לצאת בקרוב

לטיזרים הקודמים---> הטיזר ה-1 וה-2

טיזר 3 -

גיליון מאי התחיל ללבוש צורה. אני אוהבת את השלב הזה בעבודה. חומרים מתחילים להגיע. מתוכם מתגבש איזה עיקרון מארגן, שסביבו נע הגיליון, אף על פי שאנחנו אף פעם לא מפיקים גיליון נושא, גיליון קונספט. זה משהו שנובע מעצמו. גיליון אפריל היה אביבי, כמובן. גיליון מרץ הלך ונעשה חם: הזדמנות אחרונה לסייר בין חוות הבודדים בנגב ולקנח בספא במלון בראשית. חם. מבחר יעדים חדשים לחופשת הקיץ: מלזיה, סרי לנקה, חבל דורדון שבצרפת. חם. חדש בגליל: בית מלאכה למרקחת בשמים בהרכבה עצמית, דודים ומבחנות. חם. משהו אבסורדי, פרדוקסלי, מתרחש לקראת הקיץ. אולי מפחד החמסינים, הגיליון מבעבע, מנסה להוכיח שלא נורא כשחם.
            וספרות הנוער הדיסטופית של רווית הייתה שם. היא כותבת לא רע, הממזרתה. היא גם הגישה לי טעימה ראשונה מ"גומרת ספרים". החמאתי לה. למה לא, בעצם?
            והיו לי שתי הפקות אופנה מוצלחות – קו חדש של נעלי נשים בהשראת אמנות זן מהמזרח הרחוק וטרנד תיקי היד העשויים גומי ממוחזר – ושתי כתבות עיצוב טובות – חדרי ילדים מבוססי מותגי יוקרה והגל החדש, המתוחכם יותר והמכוער הרבה פחות, של ריהוט קש בסגנון חופי סיני – וגם ראיון נרחב עם במאית סדרת הטלוויזיה החמה ביותר של הקיץ, "נערות ששת", סיפורן הדוקומנטרי למחצה של שש מדריכות ספורט אתגרי, שנקלעו שלא ברצונן ל"שטח אש" בכפר הנופש שבו הן עובדות, בשל החיכוך בין שתי קבוצות שהגיעו לשם לסדנאות העצמה: נערות במצוקה ופרחי כלכלה המתחרים על מקומם בקרן הון סיכון מהגדולות בעולם. חם.
            הצבע הדומיננטי בגיליון יהיה תכלת. החלטתי. כבר לא חורף כחול. עוד לא קיץ צהוב. ולא סתיו כתום. ירוק היה גיליון אפריל.
אהבתי להרכיב את הפאזל. והייתי טובה בזה. מתוך חלקיקי המלים והתמונות והרעיונות ודרישות מחלקת מכירת המודעות הלכה והתגבשה לנגד עיני תמונה שלמה, אינטגרטיבית. היתה לי היכולת הזאת. הייתה לי יד מכוונת, יד מארגנת, יד יציבה. תכלת. חם. נהנה ממצב הביניים. כבר לא חורף. עוד לא קיץ. יולי-אוגוסט יבואו. לפני כן נחיה במאי. חודש תכלת. חודש חם. חודש מאי הנהדר.

"זה ייראה טוב באפליקציה?" שואל אותי אליקו.
"באפליקציה?"
"תכלת?" הוא שאל. "זה צבע שנראה טוב גם במובייל?"
מאיפה לי לדעת?
"תכלת ייראה נפלא", עניתי, "בוודאות, אל תדאג".

"אודי, נראה לך שתכלת ייראה טוב במובייל?"
"את קובעת, מור. את קובעת אם תכלת במובייל נראה נפלא או לא. עוד לא הבנת את זה. הקוראים שלנו הם עדר שמחכה לרועה. גם אם יש להם אייפון 9 שהורכב באנטרפרייז, הם סומכים עלייך. הם תמיד יסמכו עלייך."
"או אודי, מתוק. תמיד ידעת איך לדבר לאשה."
"חכי תשמעי איך אני מדבר לגבר."


נפגשתי עם עמית עוד כמה פעמים בשבועיים-שלושה האלה. היינו עסוקים לכאורה. הם ניגש למכרז חדש, משהו שקשור לאוניברסיטאות אמריקאיות, והתנצל בנימוס אחרי כל יומיים שלא כתב אלי. אני התחלתי לסגור גיליון. שנינו רצינו לשמור על זה ככה. לא בפנים ולא בחוץ. אולי פחדנו. אולי נהנינו מהגירוי בפתח. אולי רצינו להניח לדברים ולראות מה לאן הם יובילו אותנו, כמו מעצמם. היה לי טוב ככה. נדמה לי שגם לו. יצאנו לבר יין קטן בנחלת בנימין. דיברנו, אבל לא באמת. עשינו סקס, אבל לא באמת (מין אוראלי באוטו; זה נחשב?). במקרה אחר הוא ישן אצלי, אבל הפעם הפתעתי אני אותו, לקראת הבוקר. כל מה שהוא עשה לי אז, עשיתי לו בחזרה. ובכלל, לא דיברנו הרבה. נתנו לדברים להיות. נהנינו מהסקרנות. לא רצינו למהר. לא רצינו להרוס. היינו שם. לא בפנים ולא בחוץ.
זו נקודה ראויה לציון. לא בפנים ולא בחוץ, פשוטו כמשמעו. עשינו סקס, אבל לא הזדיינו. לא ממש. חודש עבר. סיכום האירועים: הרבה אורגזמות, אפס חדירה.
            ידעתי למה זה קורה, כלומר למה זה לא קורה. כמה קרבה אדם יכול לשאת בלי להתמוטט?
            להתרגל לא התרגלנו, ככה לפחות נדמה לי. הכל היה עוד תלוי ועומד. זו לא הייתה שגרת יזיזים. זה היה דומה יותר לכוח בלום, לאנרגיה שנדחסה לאטום. משהו שנזהרים בו, שלא יתפוצץ, שלא יידחס לתוך עצמו ויתקשה.
מצחיק, שני אנשים ורבאליים כל כך נזהרים שלא לדבר. לא מאין באת, לא לאן אתה הולך. את הדין אנו עתידים לתת בפני עצמנו, ידענו, כל אחד בפני עצמו. זה לא עניין לשניים. בסיכומו של דבר, זה אף פעם לא עניין לשניים, גם אם נראה שכן, גם אם מבטיחים שכן. בפגישה נוספת דיברנו מעט. דיברנו על חוסר הרצון לדבר. עמית נראה מהורהר במיוחד. הוא אמר משהו כמו: כל מה שהיה לנו לומר כבר נאמר. דבר לא השתנה.
נכון, דבר לא השתנה. עמדנו באמצע הדרך בין שני כוחות שווים. שניהם קדומים ומסתוריים וסתומים. שניהם מושכים באותה עוצמה.
נדרשה תנועה. היינו צריכים להתרחק מהם, לפחות מאחד מהם. שנינו הרגשנו את זה, ובינתיים גם  הרגשתי שעמית מתרחק. הרגשתי את זה בקול שלו. בעיניים שהלכו והתכהו. בדוק של עצב בעיניים. התקשרתי אליו. הצעתי לו שניסע לסוף שבוע בגליל. הוא אמר שיחשוב על זה. אחר כך אמר שהוא מצטער, אבל לא עכשיו. אחר כך התחרט. נראה לי שהוא התחרט. אין ספק שהתחרט.
"מור", הוא כתב לי כעבור לילה או שניים, בשלוש לפנות בוקר, באס-אם-אס, "מור, אני טס לאיטליה בשבוע הבא. תבואי אתי?"
אני אבוא.